חד גדיא

קיימים הרבה שירים אירופאים שכוללם את הסדרה חתול/כלב – מקל – אש – מים – שור – קצב, וניתן למצוא מקבילים אף במקורות פרסיים והודיים (אנציקלופדיה יהודית). שיר גרמני, Der Herr der schickt den Jokel aus" [האדון ששלח החוצה את האיכר/עובד אדמה/איש פשוט], שאף הוא מבוסס על שיר ילדים מפרובנס, מספר על עובד אדמה שמסרב לקטוף אגסים/תפוחים עד שמתרחשים מאורעות, החל מכלב נושך וכלה בהופעת השטן, שמשכנעים אותו להישמע להפצרות אדונו. איפה הגדי? הוא נמצא בשיר-עם צפרתי "Ah! Tu sortiras Biquette" שמספר על גדי עיקש שמסרב לצאת משדה הכרוב עד שגם הוא משתכנע כמו ה"יעקעלע" בשיר הקודם. (תהנו מהוידאו הנחמד שבפניכם!) כמו כן, ישנו סיפור-עם צרפתי/קאטאלני שכולל את אותה הסדרה, "La petite fourmi qui allait à Jérusalem" [הנמלה הקטנה שהלכה לירושלים].

הדימוי העיקרי בשיר הוא של כוחות המתגברים זה על זה, אך מוסר ההשכל משתנה מתרבות לתרבות. המסר היהודי הוא שקיימת שרשרת של גורם ותוצאה, שבסופה הצדק מתגבר ומתגלה עליונותו של הקב"ה. המסר הזה התבטא כבר במדרשים הקדומים ביותר, למשל במדרש על מאבק המלך נמרוד באברהם אבינו, בבראשית רבה, ל"ח: "[אמר נמרוד] לאברהם: השתחווה לאש ותינצל. אמר לו אברהם: אשתחווה למים שמכבים אש. אמר לו נמרוד: השתחווה למים. אמר לו: אם כן, אשתחווה לענן, שטעון מים. אמר לו: תשתחווה לענן. אמר לו: אשתחווה לרוח שמפזר הענן. אמר לו: השתחווה לרוח. אמר לו: אשתחווה לבן-אדם שסובל רוח. אמר לו נמרוד: אתה משיאני בדברים – אני איני משתחווה אלא לאור, הרי אני משליכך לתוכו – ויבוא אלוהיך שאתה משתחווה לו ויצילך הימנו. מיד הוציאוהו להשליכו לכבשן-האש ... מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש-ברוך-הוא וירד והצילו." (ספר האגדה, ח'). (ראה גם הערות לגבי השיר "קואנדו איל ריי נמרוד" בהרצאה "מלך ומלכה"). 

אלי ליסיצקי: "ואתא נורא"

מקור אחר הדן על מהות הכוח קשור לערך הצדקה: "ר' יהודה היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה – ברזל מחתכו; ברזל קשה – אור מפעפעו; אור קשה – מים מכבים אותו; מים קשים – עבים סובלים אותם; עבים קשים – רוח מפזרתם; רוח קשה – גוף סובלו; גוף קשה – פחד שוברו; פחד קשה – יין מפיגו; יין קשה – שנה מפכחתו; ומיתה קשה מכולם – וצדקה מצלת מן המיתה, שנאמר: 'וצדקה תציל ממות.' (משלי י')" (בבה בתרה י') (ספר האגדה רסו).

השיר "חד גדיא" מתפרש באופן אלגורי, הן מבחינה דתית והן מבחינה היסטורית. אחד הפירושים ההיסטוריים הנפוצים הוא כדלהלן: הגדי רמז לישראל; האב הוא הקב"ה; שני זוזים הם משה ואהרן, או שני הלוחות; שונרא הוא אשור; כלבא – בבל; חוטרא – פרס; נורא – יוון;מים – רומא;תורא– כובש ארץ ישראל; השוחט - נוסעי הצלב; מלאך המוות – שלטון המציק לישראל; ולבסוף יגאל הקב"ה את החד גדיא, ישראל, גוי אחד/ על פירושים נוספים ניתן לקרוא כאן. 

מתוך ההגדה של ארתור שיק 

שיר ידוע מאת איציק מאנגער, "דאס ליד פונעם ציגעלע" [השיר של הגדי], מבוסס על הדו-משמעותיות של המילה "ציג": "גדי" ו"בית סוהר". הגדי של ההגדה כבול בתוך המסורת היהודית. בהתייחס לתקופת השואה, הגדי כקרבן הוא הדימוי הבולט בהרבה שירים, במיוחד אלה של ה. לייוויק וח. גראדה. בשירה העברית המודרנית, התווסף הפן הפסטורלי של הגדי לזה המייצג את אופיו של החיים בתפוצות. (אני ממליצה בחום על ספרו של גפן, המתייחס לגדי ב"חד גדיא" וב"ראז'ינקעס מיט מאנדלען"). 

הטקסט של "חד גדיה" שוחזר הרבה פעמים בשירי ילדים, המביעים את השקפותיהם של המשוררים. השיר של ווארשבסקי, למשל, הוא שיחזור די קרוב למקור, בעוד שהשיר החילוני של לוקובסקי וגלבארט מסתיים בדמות של השוחט ולא של הקב"ה. הנה שיר של יצחק פירוז'ניקוב, שהוא די נאמן למקור.

ב'  שירים בעברית

הקיבוצים החילוניים מנסים זמן רב לפרש ולחדש את הטקסים המוסיקליים של החגים. "חד גדיא", באופן מיוחד, מתחדש לעתים קרובות, ע"י המחזה, הלחנה ושכתוב, כשקהל גדול צופה בעניין רב בביצועים בתום הסדר הקהילתי. אני ממליצה בחום על סדרת מאמרים בבלוג של עינת אמיתי על הפנים השונים של "חד גדיא" בתנועת הקיבוצים.

אחד השירים הפופולריים - "האזינו, חבריה" - נכתב ע"י בנימין כספי² ב-1933. הוא הולחן כמה פעמים, בין היתר ע"י נחום נרדי וקרוב למדי ע"י משה ביק ("זמרשת"; הבלוג של עינת אמיתי, חלק ב'). הטקסט של כספי מסתיים עם המלים: "ברקיע קול יקרא: 'קץ לרשע, קץ לרע! מן הארץ שוד ייתם, ושלום על העולם'". שיר יותר מודרני הפועם בקצב הרוק נכתב ע"י מנולו קליינהאוז עבור הסדר הענקי בקיבוץ מעברות. הוא מסתיים במלים: "[האל במרומים] חשב זו הזדמנות לקחת אחריות לברוא הכל מהתחלה, הפעם בלי אף טעות". (הבלוג של עינת אמיתי, חלק ד').

1) "חד גדיא" של כספי;  2) "חד גדיא" של קליינהאוז

שני השירים האלה הם בעצם שכתובים חפשיים של הפיוט המקורי, כשלכל אחד יש סיומת ייחודית. לעומת זאת, שיר-ילדים שונה לגמרי - "על גבע רם" - נכתב ע"י לוין קיפניס ב-1944, כשדמויות ה"חד גדיא" מתחברות בחזון נפלא של אוטופיה במקום המחזוריות המוכרת של הרוע.

"חד גדיא" ("על גבע רם") מאת לוין קיפניס, עם הקדמה מפי בנו, שי קיפניס

"חד גדיא" של חוה אלברשטיין, מושרת בעברית וערבית ע"י מקהלת הנשים "ראנא"

בעייתיות

ישנן הרבה בעיות בלתי פתורות לגבי ההיסטוריה ופרוש הפזמון. אחת הבעיות מתקשרת לתרגום המקור לשפה הארמית, לא רק מפני שהטקסט הוא לקוי מבחינה דקדוקית ומילולית, אלא עצם התרגום לשפה שהפסיקה להיות שגורה בפי העם. בעיה נוספת קשורה בדמות הראשית – היינו הגדי. מדוע גדי ניצב בתחתית הסולם ולא חיה יותר קטנה? האם הכוונה לדמות הגדי (או השה) כקורבן? איך ייתכן שחתול אוכל גדי: האם לא הגיוני היה לשיר על עכבר? (בעצם, גרסה מוקדמת מפרובנס ³ היא יותר הגיונית מבחינה זו). בגרסה איטלקית מאת הזמר אנג'לו ברנדוארדי, "Alla fiera dell' est" [בשוק המזרחי], אכן מדובר בעכבר! (חוה אלברשטיין השתמשה במלודיה הזאת עבור שיר המחאה שלה). 

למרות הבעייתיות, כל עם ישראל – מזקן ועד טף – מחכה בכל שנה עד סוף הסדר לשיר בהתלהבות את "חד גדיא". אני אישית תוהה מה אומר לנו הגדי ואיך הוא קשור לשירה העממית היהודית, וברצוני לפתח מחשבות אלו בהרצאה. אני מקווה מאוד לפגוש אתכם שם!  

 
רישום של בן שהן  

 הערות

¹ המחקר הכי מקיף שנעשה בזמן האחרון, שדן בין היתר במקורות של "חד גדיא", סוכם במאמר של פוקס, 1988.

² השיר של כספי מיוחס בטעות לעתים קרובות ללאה גולדברג.

³ אבא קנה גדי בשני זוזים
בא כלב ואכל את הגדי
בא מקל והכה לכלב
בא אש ושרף את המקל

 עיון (ספרים ומאמרים בעברית)

 ראו את הביבליוגרפיה באנגלית כאן.

אמיתי, ע. יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים. "חד גדיא": חלקים א' - ה', 2011.
גפן, מ. מתחת לעריסה עומדת גדיה. ספריית הפועלים, 1986.
פוקס,מנחם צבי: "לתולדות השירים 'אחד מי יודע' ו'חד גדיא' בישראל ובעמים". אסופות: ספר שנה לדעי היהדות, כרך ב', תשמ"ח.
פרידלנד בן-ארזה, ש. חד-גדיא - עיון בפיוט. אתר "הזמנה לפיוט".
פרילוק, ניצה. השוחט קרב לשחוט וגם השור מיהר לשתות. עיתון "הארץ", 2011.
חקר השיר "חד גדיא", מקורותיה ותולדותיה - מאמר ביידיש ב"קאווע שטיבל", 2014.

Seroussi, E. & Ronen, O. (2014). Had Gadya in Israeli Culture. The Hebrew University of Jerusalem: Jewish Music Research Center