El debate de las flores

כָּל פִּרְחֵי הַגַּן נִקְבָּֽצוּ

וְהֵחֵלּוּ לְשַׁבֵּחַ

אֶת בּוֹרְאָם אֲשֶׁר נָתַן בָּם

חֵן בְּלִי פְּגָם וְזִיו פּוֹרֵחַ.

עֲלֵיהֶם בְּרָכוֹת יַשְׁמִיעוּ

כְּבָרֵךְ עַל הַיָּרֵחַ

וְכָל פֶּרַח מִשְׁתַּבֵּחַ:

אֵין חָשׁוּב, הָדוּר כָּמוֹנִי!

          עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

          לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

יִתְהַלֵּל פֹּה שֵׁם אֱלֹהַּ

וִירוֹמַם הוּא עַל כָּל שֶׁבַח

כִּי בָּרָא עַל פְּנֵי הָאָרֶץ

כֹּה הַרְבֵּה מִינִים שֶׁל פֶּרַח.

נִבְדָּלִים, בַּכֹּל שׁוֹנִים הֵם:

צֶבַע, גֹּדֶל וְגַם רֵיחַ

בֵּינֵיהֶם, בּוֹלֵט, צוֹלֵחַ

נֵרְדְּ וְשָׁר: מִי עוֹד כָּמוֹנִי?

          עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

          לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

 אָז קָפַץ וְסָח הַוֶּרֶד:

סוּרוּ, בִּמְחִילָה, הַצִּדָּה

לִי רָאוּי כִּי אֲשַׁבֵּחַ

וּגְדֻלַּת אֵל חַי אָעִידָֽה.

בִּי רִבָּה, וְגַם מֵי וֶרֶד

הַמֵּבִין, עשות יַקְפִּֽידָה.

פֶּה אֶחָד כָּל אִישׁ יַגִּידָֽה:

בֵּין פְּרָחִים אֵין עוֹד כָּמוֹנִי!

          עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

          לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

וְעָנָה לוֹ הַצִּפֹּרֶן:

בְּיוֹתֵר סְגֻלּוֹת זִכּוּנִי -

עַל שֻׁלְחַן כְּלוּלוֹת אֶמְלֹֽכָה

בְּכַפָּן, כַּלּוֹת יִתְנוּנִי.

גַּם דּוֹרוֹן לַנֶּאֱהֶבֶת

אוֹהֲבִים, הֵן יִשְׁלְחוּנִי.

כְּנַפְשָׁם הֵם יֹאהֲבוּנִי

מִי, הַגִּידוּ, עוֹד כָּמוֹנִי?

עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים..

הָרֵיחָן פָּסַע קָדִימָה:

הֵן כָּמוֹנִי אֵין בַּחֶלֶד

כִּי יָרֹק, עָדִין הִנֶּֽנִי

וּפְרָחַי הֵם פִּרְחֵי חֶמֶד.

כִּגְדִילִים שֶׁל חוּט מַתֶּכֶת

עֲנָפַי יַצְמִיחוּ גֶּלֶד.

כְּמוֹ תַּבְשִׁיל תָּפֵל, הַוֶּרֶד

יִוָּתֵר לוֹ בִּלְעָדַי!

עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

גַּם הַחֲבַצֶּלֶת שָׁרָה

הֲדוּרָה וּמְנֻמֶּסֶת:

אֲנִי הִיא שׁוֹשַׁנַּת הָאֶדֶן

שֶׁל חַלּוֹן וְשֶׁל מִרְפֶּסֶת.

בְּשַׁמְנִי הַטּוֹב, בַּת יֹפִי

שְׂעָרָהּ, הִיא מְפַרְכֶּסֶת

וְלֵב עֶלֶם מְמוֹסֶסֶת

בַּנִּיחוֹחַ שֶׁאִתִּי.

          עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

          לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

שָׁם הַנֵּרְדְּ קוֹלוֹ הִשְׁמִיעַ

רַךְ דְּבָרוֹ וְחִנָּנִי:

לִי יָאֶה פֹּה לְשַׁבֵּחַ

אַף שֶׁכֹּה קָטָן אֲנִי.

מַעֲדָן רוֹקְחִים מִמֶּנִּי

גַּם טָעִים, גַּם רֵיחָנִי

וּמְרַעֲנֵן הִנֶּֽנִי

גְּבִיר וָשׁוֹעַ, אֵין כָּמוֹנִי!

          עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

          לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

אָז הַיָּקִינְטוֹן הוֹפִיעַ:

אֶל תַּגִּידוּ כִּי אֻמְלַלְתִּי.

גּוֹן לִי - תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ

עַל מֵימֵי פְּלָגִים גָּדַלְתִּי.

בִּי הַתִּינוֹקוֹת יַבְרִיאוּ.

בְּפִי כֹּל עַל כֵּן הֻלַּלְתִּי.

לְאָדָם אָהוּב נִמְשַׁלְתִּי

בֵּין פְּרָחִים מִי עוֹד כָּמוֹנִי?

          עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

          לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

הַיַּסְמִין קָרָא, הֵרִיעַ

וּגְרוֹנוֹ זָקוּף, מָתוּחַ:

לִי רָאוּי פֹּה לְשַׁבֵּחַ

כִּי שׁוּם פְּגָם בִּי לֹא טָבוּעַ

הֵן צְבָעַי זָהֹב וָכֶסֶף

וְגוּפִי אֵיתָן נָטוּעַ

עֵת אוֹר שֶׁמֶשׁ בִּי זָרוּעַ

אֵין בּוֹהֵק, מַזְהִיר כָּמוֹנִי!

          עַל הַכֹּל יֵשׁ לְהַלֵּל

          לְאֵל חַי צוּר עוֹלָמִים.

Ajuntáronse las flores

a alabar al Dió a una.

que las crió tan donosas,

lindas, sin tacha ninguna.

Dicen berahot en ellas 

como dicen en la luna,

ansí dice cada una:

no hay más mejor que mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

Alabar quiero al Dió

que es grande de loores,

que crió para el hombre

tantas maneras de flores.

Y todas son diferentes

en colores y en olores,

entre todas las mejores

es el almizcle romí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

Saltó la rosa y dijo:

Todas se queden a un lado

a mí me toca alabar

al Dió grande y abastado,

que de mí hacen sharope

también azúcar rosada,

en aguas soy alabada:

la cara lavan con mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

Respondió la clavellina:

Más grandes son las mis famas,

que gozo en mesas de novias

y me llevan en las palmas

y me mandan por presente

a todas las lindas damas,

me quieren como sus almas,

todas se adoran con mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

Y habló la albahaca:

Como mí no hay tal,

que soy verde y menudita,

mi color muy natural`

a mí me crecen arboles

como barrotes de metal`

como el guisado sin sal

son las rosas sin mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

La azucena quiso cantar

una cantica galana:

A mí me toca alabar,

que soy rosa de ventana;

mi aceite hace crecer

cabellos a las galanas

y mi color es tan bueno

que se desmayan por mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

Ahí habló el almizcle

una habla graciosita:

A mí me toca alabar,

aunque me ves tan chiquita,

que de mí hacen djamires,

me comen con cucharitas

y toda la gente rica

se refrescan con mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

Respondió el azumbel:

No me tengáis desechada;

mi color, color de cielo

y en aguas soy alabada;

cuántos niños con mí sanan,

más mucho soy estimada:

como hombre namorado

se namoraban de mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.

Ahí habló el jasmín,

Con su garganta alta:

A mí toca alabar

porque en mí no hay falta:

mi cuerpo – cuerpo de pino,

mi color – de oro y plata

y cuando el sol sale

salen rayares en mí.

          Sobre todo es de alabar

          a El hay sur olamim.